<h1>ראב"ן שו"ת סימן כ"ד</h1>
<h2>דף קיא.</h2>
ועל מליחת הכבד ששאלת אם מרככת הכבד ואם לאו, נראה לי דאין מרככת, מדאמר ר' אליעזר הכבד אינה נאסרת כל היכי דהוייא בין מלוחה בין מתובלת בין שלוקה וא"ל ר' ישמעאל מתובלת ושלוקה נאסרת, ומלוחה לא אמר, ש"מ למליחה אינה נאסרת לפי שאינה מרככת.
<h2>דף קיג.</h2>
דע אל נכון כי מה שהבאתי הא דרבא דאמר [כריתות ד':] ה' לאוין כתובין בדם (אך שמואל) [אדשמואל], לא לחייבו מלקות אמרתי כי אין מלקות באכילת דם אלא בדם הנפרש מן האבר כאשר אמרתי, ולא הזכרתיה אלא לפרש מידי דמו דאמר שמואל שהוא דם האיברים שהזהירה עליו תורה אם פירש מן האבר, ולא הוצרכתי לפרש הכל כי אין מפרשין לחכם ואתה דורש ומסכים להלכה וכל הפורש ממך כפורש מחייו. ומה שתמהת על שאמרתי כי הדחה אינו אלא להעביר הדם שעל החתיכה מבחוץ שיצא על ידי חתוך, אומן אמונה כן הוא שאם היה מולח בלא הדחה היה המלח שואב הדם (מעל) [שעל] החתיכה מבחוץ ומתמלא ושוב לא היה מוציא את הדם שבחתיכה ולפיכך אמרו להדיח את הדם כדי שישאוב המלח את הדם שבתוכה ויוציאו לחוץ. ומה שאמר[ת] אם חתכו הטבח לנתחים גדולים וחללינהו והדר חתכו לנתחים קטנים קודם מליחה אם צריך לחזור ולהדיחו, צריך וצריך משום טעם דפרישית. ומה שאמר[ת] אם כן לא תהא צריך הדחה לבית עורה הבא לנפות מנפה את כולו, ועוף נמי מפני שצריך הדחה מבפנים ובחוץ בצואר ובמקום חתך מדיחו כולו, וגם יש לומר גם בבשר גם בעוף כי מדם של מקום חתך זב על בית העור ולהכי מדיחו כולו. ומה שאמרת מה שהבאתי ראייה מככר שחתך עליו בשר אין הנדון דומה לראייה דבצלי מיירי הא דמייתא ראייה, אין ודאי בצלי מיירי כדקאמרת מיהו מאן לימא לן דבצלי חם מיירי ולא בצונן דילמא בין בחם בין בצונן מיירי, והא דמייתא ראייה מדמקשי עלה מאידך דשמואל והתם חם הוא, (ו)הא לאו אחם מקשה דתימא הכי אלא אהא מקשי דאמר מראה אדמומית שיוצא מבשר צלי מותר והכא קאמר אסור ולעולם לא שנא חם ול"ש צונן חורפיה דסכינה פליט, ועוד דאמר [חולין ח':] בית השחיטה צונן ואגב דוחקא דסכינא בלע וכי היכי דמבלע אגב דוחקא ה"נ מפליט אגב דוחקא דסכינא. והמפרש דהדחה ראשונה בשביל ללחלח הבשר שיצא דמה ע"י המלח, אדרבה מטרשי לה וצמתי לה, כדאמרינן גבי ריאה [חולין מ"ו:] בקרירי לא דמטרשי לה ולא פלטה בהדחה כלל, ומה שאנו רואים מראה אדמומית במים מדם של האיברים מבחוץ הוא. ואשר אמרתי על בשר יבש דנתבשל בלא הדחה בדיעבד שרי, ואמרת דבר חדש באתי להתיר, לא הייתי יודע שדבר חדש הוא לך כי לי לא היה חדש ולא הייתי סבר שיזנדנד בה אדם כי אם לפי תלמודי שלימדוני רבותיי, מלח לה מלח גללני ומנפיץ לה [שם קי"ג.], שמנפץ המלח מעל האבר, הייתי מבין שאין איסור דם היוצא אלא במלח כאשר פירשתי, ומלח שלנו הנימסת על הבשר הייתי אומר כאשר יבש אין כאן אלא לבד מלח ולא דם, ולא שאלתי את פי רבותיי כי הייתי אומר דבר פשוט הוא, אכן עתה חקרתי ומצאתי לי סעד בגלילי ידי הרב הלוי קרובי ר' יעקב, וכן מצאתי אני שמעתי מפי מורי על בשר יבש מליח שהושם בקדירה ולא רוחץ אין בכך כלום. ומה שאמר שמואל מולח ומדיח, הדחה אחרונה לא מפקא דם דכל דם האבר יצא מן המלח ומה שמדיחין אותו באחרונה משום דם (שנתלחלח) [שנתלכלך] באחרונה מבחוץ כשיצא ממנו, הילכך השתא כשנתייבש אין בו ליחלוחות דם, וידוע לי כי רבו המובהק היה ר' קלונימוס, הנה ראה שכבר דבר זה היה לעולמים. ועוד הא מעשים בכל יום וגם הראשונים כן עשו משימין היו [בשר] יבש בפרור או בקלחת ונותנין עליו מים פושרין אפילו עד כדי שיהא היד סולדת בהן, ואם מחזיקין דם בבשר יבש היה לן לאסור להשרותו עד שידיחו, אלא לאו ש"מ דלא החזיקו בו ראשונים דם וגם [לא] אחרונים [ו]לא חדש הוא, ואני אמרתי כמו כן דכל הדם זב מעל הבשר דדם (מיסרך סריך) [מישריג שריג] וא"צ הדחה אלא משום המסת המלח שעל הבשר שלא נמס וכלה עדיין כולו ולכשיבש כלה. ומה שהבאת ראייה מכלים שבלעו איסור ויבשו אלמא [לא] נפלט איסור ע"י יובש, מה ענין פסחים אצל גיטין כלים קרירי ואיסור בלוע בתוכן ואין איסור נפלט מהן אלא ע"י מה שאמרו בהן חכמים, [ו]גם אני מודה במליחת גללנית שהוא קריר שאין בלעו יוצא מתוכן ע"י יובש לאלתר כי אם בניפוץ או בהדחה, אבל מלח שלנו הוא נמס ע"י בליעת הדם וליחלוח הבשר חלף והלך לו ואין כאן לא מלח ולא דם. ועוד טול לך ממה שהבאת פשתן שטוואתו נידה יבש טהור ואפי' הרטיבו במים דכיון דיבש הטווי אמר אין בו רוק, גבי בשר יבש נמי אין בו דם, ואדמותבת ליה מר' יהודה סייע לי מתנא קמא, וידעתי את לבך כי לא הבאת לי ראיות הללו כי אם לחדדני ולתהות על קנקני. וגם מהלכות גדולות [הל' דם קל"ג] שהבאת מסייע לי לפירושא דידי, מנפץ לה ממילחא ונחווריה, מדקאמר מנפץ לה ש"מ מנפץ האבר מן המלח שעליו, ולא כפירושך שאמרת שמשבר המלח (ומנ') [ומנפצו] ומהדקו לשון מפץ אתה לי [ירמיה נ"א]. ומה שאמר וניחוריה וסברת שהוא לשון הדחה, ליתא דא"כ הו"ל למכתב לשון הדחה ונדחיה ומדחייה דלא שייך למימר לשון חיור בבשר כי אם בבגד וכבסו ויחוורון תרגום, אלא ודאי ונחווריה לשון פליטה כמו כל זמן שנוחרת דמסכת נידה [ס"ד:], והכי קאמר מפיץ ליה ממילחא ומפליטתה שנבלע בתוך המלח דהוא הדם ושפיר דמי. ותו אי אמרת בשלמא דהא דרב דימי כדפרישית רבותא אשמעינן דבמילחא גללנית עסיקנן לא בעינן הדחה אחרונה אלא בניפוץ סגי ליה, אלא אי אמרת דבעי הדחה מאי אשמעינן היא היא. ומה שאמרת דלא הוי יבש עד י"ב חודש כדאמרינן [ע"ז ל"ד.] בחרצנים וזגין ואבטא דטייעי וקנקנים של גוים, מי דמי התם האיסור נבלע בהן וקים להו לרבנן דאינו יוצא מהן לגמרי עד יב"ח, אבל הכא אין איסור נבלע בבשר אלא ליחלוחות יש עליו. ואפילו לדבריך שאמרת מקצת הדם נשאר על הבשר מבחוץ, כשיבש כלה כל הדם שהרי אין רישומו ניכר, ותדע שכן הוא דאילו כוס של ישראל ששתה בו הגוי פעם אחת ונגב הכוס ולא הודח ואחרי כן מזגו בו לישראל, בדיעבד נמי מצית אסור ליה, הא נגוב הכוס היה ואין בו לא טופח ולא על מנת להטפיח. ואם תאמר מכובי דאנסו בפומבדיתא ואהדרינהו ואמר משכשכן במים [ע"ז ל"ג:], מי יימר דהוו נגובין, ואם תימצי לומר נגובין, דילמא לכתחילה בעי שיכשוך אבל בדיעבד לא נאסר היין בכך, גבי בשר יבש נמי נהי דלכתחילה בעי הדחה אבל בדיעבד לא נאסר. ומה שאמרת דלא לישתמיט אמורא ולמימר יבש מותר בלא הדחה, לא הוצרך דמילתא פשיטא הוא דאמאי מצריך שמואל הדחה אחרונה משום המסת המלח והדם שעל החתיכה וכי יבש הוא ליתיה, ועוד האיך ישמיענו על דברי שמואל דיבש מותר בלא הדחה והלא עיקר מילתיה דשמואל אבשר שיש בהן מזריקי קאי, כדמוכח בשאלתות דרב אחא [ויקרא שאילתא ס"ז] והכי איתיה התם וכי אסר רחמנא לדם האיברים היכא דפריש אבל היכא דלא פריש (מאכילה) [מיכליה] באומצא ולית לן בה אבל הני מזירקי אע"ג דלא פירש אסור דאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו וכו', ומדמוקי לה במזירקי ש"מ דבבשר לא מיירי דההיא הדחה מהניא להוציא דם מן המזירקי דהם הגידין של דם ולפיכך לא הוזכר בשר יבש, וכל דברי שמואל אינן אלא בבשר לח כדפרישית. ובשר שלנו שאנו מוציאין את גידי הדם, כל הבשר שוה לאוכלו באומצא. ומיהו אם בא אדם לאכול בשר חי אחרי מליחה מיד אין יכול לאוכלו אלא בהדחה משום דם שפירש על האבר, ולבשלו נמי לא מצי בלא הדחה דאם בישלו צריך לשעורי כנגד הדם דמצי לשעורי שהיה על החתיכה ולא בחתיכה כולה משום דלאלתר כשבא לתוך המים שבקדירה נמחה הדם במי הקדירה ומבטלי ליה המים והבשר דשניהם לאו מינו הם, אבל בשר יבש או נגוב לגמרי לא בעי שיעורא. ומה שאמרת בר' עקיבא דאמר [ביצה כ"ה.] שיאכל כזית חי מבית טביחתה, דבלא מליחה קאמר, חלילה כי טביחתה הוא מקום שחיטה כדמוכח התם, ומבית שחיטתה דהיינו מזירקי אינו יכול לאכול בלא מליחה כדפרישית, וטעמא כי דם מזירקי אינו כדם האיברים, כי דם האיברים הוא דם שגדל בהם ולא פירש משם וכל זמן שלא פירש ממקומו אין בו איסור כדאמרינן [חולין ט"ו:, קי"ג.] שיכול לאוכלו באומצא, אבל דם מזירקי מעלמא אתו ליה שכששוחט הבהמה דם הוורידין יוצא לאלתר ובא להם דם אחר ממקום אחר הילכך דם הנשאר בהן מעלמא אתי להו וכיון שפירש ממקומו ובא לתוך מזירקי הו"ל דם הנפרש דאסור, כדאמרינן בכריתות [כ"ב.] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו (אסורה) אינו עובר עליו ואמר רב הונא לא שנו אלא לב עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת ופרכינן עלה ומשנינן כי קתני אין חייבין עליו דיליה וכי קאמר רב דאתי לה מעלמא דכיון דפירש דם ממקומו ובא לתוך הלב הו"ל דם הנפרש וחייבין עליו כרת, ובעינן התם מעלמא מהיכא אתי לה אמר ר' זירא אמר רב בשעה שהנשמה יוצאה משריף, מושכת אל תוך לבה דם ממקום אחר, הילכך במליחה והדחה קאמר ר' עקיבא. ומה שאמרת א"כ מאי איכא בין תנא קמא דאמר כזית צלי לר' עקיבא דאמר כזית חי, אם במליחה קאמר הלא גם הוא בעי שהייה כשיעור צליה, תימה לי חכם כמוך שהוצאת מפיך דבר זה וכי היכן מצינו בתלמוד שיעור שהייה כשיעור צלי, שאם תאמר כן, דילמא לעולם בלא שהייה ובמליחה יפה יפה שנותן עליו מלח הרבה כדי שימהר לפלוט הדם כאשר אמרו שמואל [חולין קי"ג.] ורב אידי [שם ל"ג.] הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ושיעור דתנא קמא נפיש, ומליחה האמורה בתלמוד לשאר האיברים הוא כדאמרינן בהקומץ רבה [מנחות כ"א] הא כיצד מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לקדירה, ומדלא אמר נותן עליו מלח יפה יפה ש"מ דשאר איברים לא בעי מלח הרבה כמו מזירקי, ומדקאמר ומעלהו ואמר אביי וכן לקדירה ש"מ דלא בעי שהייה, דאביי קאי אכולהו מילתיה אמליחה ואהעלאה דלאלתר. ומר רב יהודאי גאון עשה סייג וגדר ואמר דשיעור מליחה כשיעור צלי, ונראה בעיניי דטעם שלו משום דצלייה מוציאה דם ומליחה מוציאה דם ולהכי השוה שיעורן. והא דאמרת הבבליים אוכלין אותו חי בלא מליחה, אע"פ שהיתר הוא מה דוחקיך למימר בלא מליחה אימא לך במליחה, ומשום עיבוד ליכא דלא משויה איניש אוכליה עץ. וראייה דאייתית בירושלמי לאו ראייה הוא, ובשר מליח הוי לאחר ג' ימים שעיבדו המלח ונגב (חיתוי) [וחי הוי] סמוך למליחתו שלא עיבדו המלח דהוא לח כדמוכח בבן סורר ומורה [סנהדרין ע'.] ואידי ואידי מליח בלא בישול, וכל דבר שהוא מאכל לשום אדם אע"פ שאינו מאכל לזה מערבין לו בו כדתנן [עירובין כ"ו:] מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, ודג מליח ובשר מליח מערבין בו שיש בני אדם שאוכלין אותו מחמת מלחו נגוב אע"פ שאין כל אדם אוכלין אותו אלא הבבליים שדעתן יפה ואעפי"כ מערבין בו, אבל דג לח למליחתו אין שום אדם אוכלין אותו חי לפיכך אין מערבין בו. ותו ואת לא תסברא דבשר נגוב שבישלו בלא הדחה מותר, וכי מאין באת לאוסרו, הלא גם אתה מודה שרוב דמו זב ממנו ומיעוט נשאר על האבר מבחוץ, ונהי דלכתחילה אין מבשלין אותו בלא הדחה דאין מבטלין איסור לכתחילה, מיהו בדיעבד ליבטל במים שבקדירה ובבשר בס' דאפילו דם גמור בטל דלא עדיף מחלב וכל שכן דם זה שנמלח ומותר כי בטל מתורת דם. וכי תימא בחתיכה יש לנו לשער מידי דהוי אכחל (ולא) [דקא] משערינן בכחל ולא במה דנפק מיניה, לא דמי דהתם החלב בלועה בכחל והוי בשר בחלב ואסור כוליה, אבל הכא דדם על הבשר מבחוץ וכשבא הבשר לתוך המים מיבטל מידי דהוה אטיפת חלב שנפלה על חתיכה מבחוץ דאם ניער הקדירה משערינן בטיפה ולא בחתיכה, הכא נמי לא שנא. וכי תימא דילמא אין בקדירה ס' כדם, הדבר ידוע וברור דכי יבשה החתיכה ובכל דמה שלא נשאר דם וס' בחתיכה וכל שכן שהרוטב מצטרף עמה.
